בפעם הראשונה אחרי הלידה, השארתי אותו עם אימי ויצאתי מהדירה שלנו ברחוב מגידו. השמש והאור החזק סינוורו אותי, חציתי את ככר מלכי ישראל, מסתכלת סביב נדהמת. סוקרת במבט את האנשים שהולכים, המכוניות והאוטובוסים שחולפים, הכל רגיל, ממשיכה לצעוד לעבר גן העיר ורואה כיצד החיים ממשיכים כסדרם. לי קרה משהו כל כך גדול ו”עולם כמנהגו נוהג”. מהרגע בו הפכתי להיות אמא, התחברתי לילד שלי ורגשות שלא הכרתי קודם עלו בי. אהבה עצומה, רצון להגן, לשמור, לעשות הכי טוב. בחלוף שנה וחודשיים, אני אמא לשניים, מדברת, שרה, רוקדת, אופה, בונה משחקים, פינת יצירה, צובעת קרטון של מקרר וקוראת המון.
📷
צילום: אלבום פרטי
כמה אהבתי שאנחנו משפחה, אוכלים ביחד, מטיילים, נוסעים לבקר משפחה וחברים. בהריון השלישי עברנו לאבן יהודה, ביתנו הומה ילדים – איתה מכינים אזני המן, אותו מסיעים לג’ודו והשלישי, עובר איתי ממקום למקום. לא מוותרת על ארוחת ערב משותפת ועסוקה בחינוך הילדים. משפחה רגילה, שגרה. לילד יש כאב אזניים והוא מטופל באנטיביוטיקה ואני בהריון רביעי באוגוסט ישראלי לוהט.
נסענו איתו לבדיקות בבית חולים וחזרנו, בבוקר נסענו לבית חולים וחזרנו, למחרת שוב נסענו לבית חולים וחזרנו. נווטי ומובילי הספינה המשפחתית, לא היו עליה, לא היו נוכחים ויישות חדשה ומשמעותית נכנסה למשפחה – חוסר הוודאות. נוסעים בבוקר לבית חולים ולא יודעים מתי שבים. והם, הם צעירים – בני שבע, שנתיים ותינוק בן יום, עבורם, כל מה שהיה מוגדר עד היום, השתנה. כל מה שהיה ברור, השתנה ואת ההורים החליפו המון אנשים. כל הגבולות של המשפחה נפרצו, התפוררו והעובדה הזאת זימנה משברים משפחתיים, זוגיים והוריים.
צילום: אלבום פרטי
בתהליך ממושך ואיטי, רווי באהבה ובאמונה במשפחה. בנחישות וברצון לא לוותר, לאפשר לילדים שלי את הגוף הזה שאני כל כך מאמינה בו ואוהבת אותו – המשפחה. בפנימיות החזקה שלי שרצתה בכל מאודה להמשיך לחיות בבית אחד – אבא, אמא וארבעה ילדים. סגרתי אט אט את גבולות המשפחה, עשיתי סדרי עדיפויות, נעזרתי על מנת להעמיד בחזרה את התא המשפחתי שלנו במקום טוב, חיובי אופטימי.
ההבנה שהורים יכולים להוביל תהליך שינוי במשפחה, בכל זמן, עומדת בבסיסו של העסק שלי. האמונה שכל מה שהתקלקל ניתן לתקן וניתן לעשות אחרת, נוכחת בעבודתי עם הורים. האמפטיה שאני חשה נוכח מצוקותיהם וקשייהם, היא כנה, ליבי יוצא אל התחושות הקשות עימן הם באים. הרצון שלי הוא לעזור להם להרחיב דרכי הסתכלות ופרשנות על מנת להתייחס אחרת לכל אותם מקומות של עובדים להם.
צילום: גלית סבג
עבורי, לראות את הפנים המתוחות משתחררות, לראות את הגבות הקפוצות נמתחות, לראות את החיוך, את ההישענות לאחור ברגיעה ולראות מבט אוהד ואוהב זה כלפי זו או של הורה כלפי עצמו, הם הדבר. הם האישור מבחינתי שעשיתי נכון, שהייתי מחוברת לאמונה שלי לגבי משפחה בכלל ולגבי היכולת של אותם הורים לצאת מתוך המקום הקשה בו שרויים. לצמוח, לעשות צעדים מקדמים לעבר תחושה של יכולת, של קבלה עצמית ושל רגשות חיוביים ביחס למשפחתם.
המסר שלי אליכם, ההורים, הוא שבכל עת ניתן לעשות שינוי מייטיב במשפחה. גם כשמאד קשה והתחושות הן של חוסר אונים, כעס ותסכול, אפשר לפתור ולהעלות את היחסים על נתיב חיובי. ליצור בבית אווירה נעימה ותחושה אישית, הורית וזוגית טובה יותר.