אני יושבת בקידמת אוטובוס, מתבוננת בנוסעים העולים. בוחנת עד לפרטים הקטנים את הנשים, מסתכלת על כפות הידיים, על הרגליים וחושבת לעצמי – כאלה הייתי רוצה, את זה הייתי מחליפה בשלי.
כן, שם בגיל צעיר מול מראה המקיפה את החדר, בלבוש צמוד, רואה, בוחנת, מודדת, שואפת ורוצה. רוצה צר, רוצה דק, רוצה שטוח, רוצה זקוף. שם נרקמו, אט אט נוצקו היסודות לתפיסת הגוף. להערכה ואהדה, שנשארה עד היום, לגוף הבלרינה הדקה. זו הזקופה, לגפיים הארוכות והדקות, לגוף המשורטט שאין בו גרם מיותר, הכל בשירות המראה.
כלל לא שמתי לב, כלל לא הייתי ערה לכך שזאת הדרך להניח תשתית ותפיסה שתלך עימי שנים רבות. בחלוף השנים והעידנים, בחלוף האופנות והתפיסות, אני מבינה את הסכנה הטמונה בפיתוח ובכיוון ליעד שכזה. אותו יעד אשר עלול להוביל ילדות, בנות וצעירות לעשות פעולות אשר פוגעות בגופן בשם הדבר, בשם המטרה.
הורים, מורים, מחנכים, מדריכים, מורים לספורט ולמחול אשר פוגשים את הילדים בצעירותם בשלבי התהוות והתגבשות תפיסותיהם, הם בעלי השפעה רבה. שווה להיות ערים למידת ההשפעה ולהניח בפני הילדים את התפיסות הנכונות והבריאות להמשך חייהם.
הנה כמה המלצות שלי בנוגע לגישה הנכונה לטעמי:
החזקה בעמדה כמה שיותר רחבה לגבי דימוי גוף, שאין טוב ולא טוב, שאין נכון ולא נכון.
שווה לקדם בקרב ילדים תפיסה של קבלה עצמית, של התבוננות אוהדת כלפי עצמם ומבנה גופם.
הנחלת מודעות והבנה למזון שאנו אוכלים והשפעתו על גופנו לא מתוך עמדה של רזון אלא, מתוך עמדה של בריאות, של מה נכון לגוף שלי.
חתירה לאכילה מגוונת, המושתתת על מזונות בהכנה ביתית ופחות מזון מתועש. מהמקום של מודעות ולא מהמקום של הטפה להרזיה.
הקדשת זמן לספורט ולפעילות פנאי באופן אשר מאפשר לילדים ולבני הנוער לשלב עם טיפוח קשרים חברתיים ושאר עיסוקים.
כמו תמיד, תשומת לב לשפה בה אנחנו עושים שימוש, לכינויים בהם אנו משתמשים כלפי עצמנו וכלפי הסביבה. אלו בעלי השפעה ומשדרים עמדה אשר הילדים סופגים בבית לגבי מהו מבנה גוף ראוי ומקובל, מה צריך להיות ומה נכון.
יש בידינו למנוע התפתחותן של תופעות כגון הפרעות אכילה ודיאטות קיצוניות בקרב המתבגרים שלנו. דרך הערכים וההתייחסות אל הגוף ניתן להשפיע על התפתחותו של דימוי גוף חיובי של המתבגר כלפי עצמו.
צילום: Khoa Vo אתר Pexels