בילדותי ניגנתי בפסנתר והשתתפתי בחוג בלט. אני זוכרת את החובה להתאמן בנגינה במשך שעה בכל יום. הייתי מנגנת ומסתכלת על מחוגי השעון שמתקדמים בעצלתיים. זוכרת שזה היה ארוך ושחשתי מיאוס. פעם, כשהורי נסעו לחו”ל, באה לשמור עלינו סבתא סעידה, שלא ידעה לקרוא תווים אבל ידעה שעלי לנגן שעה. ברוך, בחן, בחיוך נעים ובעיניים טובות ומלאות חמלה היא הייתה מדרבנת אותי – “עוד קצת בתי, עוד קצת”.
לימים חשתי הערכה כלפי הורי על שעמדו על כך שאלמד בלט קלאסי ושאנגן בפסנתר, הבנתי כמה קיבלתי בכך שנחשפתי לעולם המוזיקה הקלאסית והריקוד שהיה לאהבת חיי גם בהמשך.
כאמא, בהגיע ילדי לגיל בית הספר, חשבתי לעצמי שחשוב לי שיכירו עוד עולמות ועוד שפות, מעבר לתכנים הנלמדים בבית הספר. הצהרתי שעל כל ילד לנגן בכלי נגינה כלשהו ולקחת חלק בחוג פיזי כלשהו. במשך השנים בתי גילתה חוסר אהדה, בלשון המעטה, הן לפסנתר והן לריקוד. אני המשכתי לעמוד על כך, להסביר את חשיבות העניין והצגתי עוד ועוד נימוקים על מנת לחזק את תפיסתי. עד אשר הבנתי שזו ציפיה שלי ממנה, ציפיה שלי ולא רצון שלה.
כמדריכת הורים, אני חושבת שזה נפלא ונהדר שיש לנו, ההורים, ציפיות מילדינו. יש בכך מסר נהדר שאנחנו מאמינים בהם, רואים את יכולותיהם ואת החוזקות שלהם. יש בציפיות המון המון רצון טוב וכוונות טובות – להעשיר את עולמם של ילדינו, לתת להם את הטוב ביותר, שיצמחו להיות מבוגרים בעלי אופקים רחבים וידע, שיממשו את היכולות שלהם. העניין הוא, מה קורה עם הציפיות האלה במפגש עם המציאות?.
שווה שנזהה את הציפיות שלנו כנובעות מתפיסות שלנו, מחוויות שלנו ומהאישיות שלנו, שנבין את הנפרדות של הציפיות מילדינו. שווה שנבדוק, האם במבחן המציאות הציפיות האלה תואמות את מה שהילדים שלנו רוצים, אוהבים, מתחברים אליו ויכולים.
בקליניקה של באבן יהודה אני רואה הורים רבים האוחזים בציפיות לא מותאמות היוצרות המון תסכול, צער ואכזבה. תחושות לא נעימות להורים ובטח ובטח שלא נוח לילד ללכת עם הרגשה שאיכזב את הוריו. כך הוא הדבר בעיני גם לגבי ההתנהלות שלנו ביומיום ובחיים בכלל. אנחנו נוסעים עם כל המשפחה לחופשה משפחתית בחו”ל, שווה שנבנה ציפיות מותאמות – אלו אותם הילדים, אותו ההרכב המשפחתי, אותם היחסים, פשוט מעבירים אותם כמה אלפי קילומטרים מעבר לים. הם לא מפסיקים פתאום לריב, להקניט או להיות רעבים כי הם מטיילים כעת בנופיה הקסומים של אוסטריה.
המסר שלי, מדריכת הורים – היו ערים לציפיות שאתם שמים על ילדיכם ועל סיטואציות בחיי המשפחה שלכם. היו ערים למפגש הציפיות שלכם עם המציאות ועם הרצונות של האנשים הנמצאים מולכם. ציפיות מותאמות יפחיתו תחושות של תסכול, צער ואכזבה. בדיוק כפי שלא נצפה מדג לטפס על עץ או מילד בן חצי שנה לעזור בפינוי הכלים מהמדיח. כך נבנה לנו ציפיות תואמות מציאות ונבחן אותן נוכח המציאות.
ומה אני מצפה מכם? רק לקרוא, לפתוח לחשיבה, להתבוננות, בוודאי שעדין לא ליישם. דרך.
