אנחנו עסוקים ומושקעים כל כולנו ביומיום. במטלות, ב”מה שצריך לעשות”, בהתמודדות עם החיים ומה שהם מזמנים לפנינו. עבודה, בית, ילדים, הורים, משפחה, חברים, משימות, משימות ומשימות. מגיבים להתנהגויות של הילדים שלנו, אוהבים ומקבלים ולעיתים מתרעמים וכועסים.
כמדריכת הורים, אני רוצה להזמין אותנו, ההורים, לעצור ולחשוב על “חזון”. לנדוד במחשבות 15, 20 שנה קדימה ולנסות לראות בדמיוננו, בעיני רוחנו, את ילדינו. איזה מבוגרים הם? איזה אנשים הם? מה אנחנו רוצים בשבילם? מה אנחנו מייחלים עבורם? אילו אנשים הם בעתיד? מה אנחנו שואפים עבורם? מהי משאת נפשנו?
הורים נודדים במחשבותיהם ורואים לנגד עיניהם את ילדיהם כמבוגרים עצמאיים, מאושרים, מאמינים בעצמם, קשובים לעצמם ולדרכם האישית, תורמים לחברה ועוד ועוד ועוד.
בקליניקה שלי באבן יהודה, פגשתי הורים רבים ומנסיוני למדתי על התרומה שבדרך החשיבה על "חזון הורי". ההתבוננות הזאת, המחשבה וההסתכלות על הילד שלנו כמבוגר, עשויה לעזור לנו לבחון האם ההתנהלות הנוכחית שלנו תורמת לילדינו. האם הפרשנויות שלנו למצבי חיים שונים, התגובות שלנו וההתנהגויות שלנו מול ילדינו, מקדמות אותם לעבר אותו חזון שאנו רוצים עבורם.
